<h1>ראבי"ה סימן קצ"ו</h1>
<h2>דף כד:</h2>
נראה לי דיחיד המתפלל בערב שבת אין צריך לומר מגן אבות בדברו. וכן שמעתי בשם הר"ר יצחק הלבן זצ"ל. וטעמא נמי בעיא דלא נתקנה אלא משום סכנת מזיקים, דשכיחי בלילי שבתות, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים [קי"ב ע"ב] שבק לה לילי רביע[ו]ת ולילי שבתות, ובתי [כניסיותיהם] ומדרשיהם היו בשדות, וזימנין דמתאחר יחיד לשם, ואמרינן פרק במה מדליקין דהני מילי [ב]של שבת הוא דאיתקן להזכיר, אבל ביום טוב שחל להיות בשבת, אע"ג דביום טוב נמי איכא סכנה, אינו מזכיר של יום טוב, כדמסקינן התם בדין הוא דאפילו בשבת ליכא ורבנן הוא דתיקון משום סכנה וכו', משמע דוקא מאי דתיקון תיקון [ומאי דלא תיקון לא תיקון]. וכיון דבציבור נתקנה, כדקאמר רבא ש"ץ היורד לפני התיבה וכו', ביחיד לא אמרינן לה, דאם ליחיד נתקנה א"כ בתחלת הדבר סיכן בעצמו שהלך [לשם]. ותו דאנן, דלית לן סכנה, לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. [ו]דכוותיה מקדשים בבית הכנסת אע"ג דליכא אורחים דגני בבי כנישתא, וגם אין לך אדם עני בזמן הזה שאינו מקדש בביתו, ולזכר בעלמא עבדינן ליה. [ו]דכוותיה מקדשים תרי יומי משום מנהג, כדאיתא בריש ביצה. ובתשובת רבינו חננאל ראיתי דנשאל אם יחיד אומר ברכה אחת מעין שבע, והשיב שצריך לאומרו מדאמרינן כל האומר ויכולו ערב שבת שני מלאכים וכו'. ואיני יודע מה ענין זה לזה. ונראה לי דהכי יש לשאול אם יחיד אומר ויכולו לאחר התפלה, ואין התשובה לפי ענין השאלה. ומה שנהגו לומר ג' פעמים ויכולו, [בתפלה ו]לאחר התפלה [ועל הכוס], בשוחר טוב יליף לה דג' אשר כתיבי בפרשת ויכולו וג' אשר כתיבי בתחלת פרשת פרה מלמד שכל האומר ג' פעמים ויכולו כפרה לכל עונותיו וכאלו קיים כל התורה. ושמעתי דבמדרש שוחר טוב אמרינן דחייב אדם לומר ויכולו ג' פעמים בשבת אחד אומר בתפלה וכן כתוב בתורתך ויכולו וגו' והשני לאחר התפלה ושלישי על הכוס. ובבית הכנסת לא אמרינן ליה על הכוס משום טורח ציבור, דאפשר [לאורחים] לאומרו בעל פה. וגם ביום טוב שחל להיות בשבת אומר אתה בחרתנו, ולא אמרינן ויכולו, שלא לשנות מסדר המועדות. ויש תפלות שכתוב בהם וכן כתוב בתורתך ויברך אלהים וגו', וליתא, [ד]אם כן העיקר חסר, אלא העיקר כמו שכתוב בסדר רב עמרם וכן כתוב בתורתך ויכולו וגו', וקאי ארישא אתה קדשת לשמך תכלית שמים וארץ וכו' ויכולו השמים והארץ וברכתו מכל הימים ויברך אלהים את יום השביעי. ומיהו בירושלמי משמע שעיקרו של ויכולו נתקן לומר במקום שאין יין, דגרסינן בירושלמי במסכת ברכות [פ"ח ה"א] אמר ר' זעירא מדברי שניהם נלמד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין, פירוש מדבריהם מדבית שמאי ובית הילל, [הוא] דעתיה דר' זעירא [דר' זעירא אמר] מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר למשמע קידושא אמר ר' יוסי [ברבי] נהגו תמן מקום שאין יין שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו ואומר ברכה אחת מעין שבע מגן אבות [בדברו וכו'] וחותם מקדש ישראל [ויום השבת]. ומיהו העם נהגו לומר ויכולו אפי' [במקום שיש יין] שסמכו על האגדה שחייב לומר ג' פעמים ויכולו בשבת. ומיהו אנן לא חתמינן הכי, דהא בריש פרק ב' דביצה [י"ז ע"א] [אמרינן] שבת קדוש[ה] וקיימא. והר"ר שמריה זצ"ל הביא מן הירושלמי דאין מקדשין על הפת אלא על היין. והא דאמרינן [פסחים ק"ו ע"ב] זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא הכי מפרש ליה כשהיה רעב היו עורכין לו השלחן לפניו מיד עם הפת ומקדש אחמרא על סמך הריפתא שלפניו וליכא היסח הדעת וזימנין הוה חביב ליה חמרא ולא היה רעב ולא הביאו הפת לפניו ומקדש על סמך חמרא גרידא, ואפילו הכי לא הוי היסח הדעת מה שנטל לפני הקידוש אע"פ שאין פת לפניו, ואת אמרת הנוטל ידיו לא יקדש, ומיהו לעולם הוה מקדש אחמרא ולא אפת, ולא כמו שפסקו הגאונים ופירשו דאפת הוה מקדש. וכן עמא דבר. ושלח הדברים לר"ת, והודה לו. ועוד נראה לי מה שאנו נוהגים לומר מגן אבות בדברו אע"ג דליכא סכנה, שהרי אין אנו מתפללים בשדות, שיש סמך לדבר דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דתענית [פ"ד ה"א] בו ביום העמידו הלכה כרבן גמליאל שאמר תפלת ערבית חובה שסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית ומתפלל בלחש והעמידו הלכה כר' יהושע שאמר תפלת ערבית רשות לירד שליח צבור לפני התיבה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובערב יום כפורים ולומר מעין שבע ברכות ומעין המאורע אבל אינו אומר קדושה שאין השליח צבור אומר קדושה, שגם בחול גם בשבת מתפלל כל אדם בלחישה כדרך יוצר ומנחה שהם חובה. ועתה בדין הוא שהיה לשליח צבור לחזור ולהתפלל כדרך שהתפללו בלחש כאשר הוא דרך לעשות ביוצר ובמנחה לחזור שנית ולהתפלל, אלא להודיע שהלכה דתפלת ערבית רשות, כדפסקינן בגמרא דידן [ברכות כ"ז ע"ב], נהוג שאין מתפלל שליח צבור בקול רם שנית תפלת ערבית, ובלילי שבתות נמי היה לו לעשות כן, אלא דתיקון משום סכנה, ומכל מקום צריך לשנות ולהודיע לכל שהיא רשות, ואומר מעין שבע. ומהירושלמי משמע דלאו משום סכנה איתקן אלא להכירא, [שיותר] יש היכרא בזה ממה שאם לא היה אומר כלו[ם]. ומשום פלוגתא העמידו הלכה ומנהג על דעת שניהם, ולא פליג אגמרא דידן. ובהא מיהו פליג דביום טוב אין צריך לאומרו. ובתשובות מצאתי איי[ד]י שכשחל יום טוב בערב שבת, שאין יחיד מתפלל ויכולו אז, הצריכו לומר ויכולו אחר התפלה, ואע"פ [שבשבת] אומרו גם בתפלה. וגם בירושלמי [פ"ה ה"ב] גרס אמר[ה] בתפלה אומר[ה] על הכוס בשביל לזכות את התינוקות. ואהבדלה [ק]אי, שכן נהגו להשקות את התינוקות בבית הכנסת בהבדלה וגם בקידוש. אב"י העזר"י.
נראה בירושלמי פרק א' דברכות [ה"ה] לפי שבע ביום הללתיך שתים לפניה ושתים לאחריה וג' פרשיות של קריאת שמע ולפי שאין מצות ציצית בלילה לפיכך מוסיף שומר [עמו] ישראל לעד אמר ר' לוי הדתמר בחול אבל בשבתות וימים טובים אומר פורס סוכת שלום, והכי נמי איתא במדרש אגדה. ותו גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק אבא היה מתפלל תפלה קצרה ומאהבתך ה' אלהינו שאהבת את ישראל עמך וכו' ועל הכוס היה אומר ברוך אשר קידש את השבת מששת ימי המעשה ואינו חותם. אב"י העזר"י.
<h2>דף קיט:</h2>
נראה בירושלמי פרק א' דברכות [ה"ה] לפי שבע ביום הללתיך שתים לפניה ושתים לאחריה וג' פרשיות של קריאת שמע ולפי שאין מצות ציצית בלילה לפיכך מוסיף שומר [עמו] ישראל לעד אמר ר' לוי הדתמר בחול אבל בשבתות וימים טובים אומר פורס סוכת שלום, והכי נמי איתא במדרש אגדה. ותו גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק אבא היה מתפלל תפלה קצרה ומאהבתך ה' אלהינו שאהבת את ישראל עמך וכו' ועל הכוס היה אומר ברוך אשר קידש את השבת מששת ימי המעשה ואינו חותם. אב"י העזר"י.
נראה לי דיחיד המתפלל בערב שבת אין צריך לומר מגן אבות בדברו. וכן שמעתי בשם הר"ר יצחק הלבן זצ"ל. וטעמא נמי בעיא דלא נתקנה אלא משום סכנת מזיקים, דשכיחי בלילי שבתות, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים [קי"ב ע"ב] שבק לה לילי רביע[ו]ת ולילי שבתות, ובתי [כניסיותיהם] ומדרשיהם היו בשדות, וזימנין דמתאחר יחיד לשם, ואמרינן פרק במה מדליקין [כ"ד ע"ב] דהני מילי [ב]של שבת הוא דאיתקן להזכיר, אבל ביום טוב שחל להיות בשבת, אע"ג דביום טוב נמי איכא סכנה, אינו מזכיר של יום טוב, כדמסקינן התם בדין הוא דאפילו בשבת ליכא ורבנן הוא דתיקון משום סכנה וכו', משמע דוקא מאי דתיקון תיקון [ומאי דלא תיקון לא תיקון]. וכיון דבציבור נתקנה, כדקאמר רבא ש"ץ היורד לפני התיבה וכו', ביחיד לא אמרינן לה, דאם ליחיד נתקנה א"כ בתחלת הדבר סיכן בעצמו שהלך [לשם]. ותו דאנן, דלית לן סכנה, לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. [ו]דכוותיה מקדשים בבית הכנסת אע"ג דליכא אורחים דגני בבי כנישתא, וגם אין לך אדם עני בזמן הזה שאינו מקדש בביתו, ולזכר בעלמא עבדינן ליה. [ו]דכוותיה מקדשים תרי יומי משום מנהג, כדאיתא בריש ביצה. ובתשובת רבינו חננאל ראיתי דנשאל אם יחיד אומר ברכה אחת מעין שבע, והשיב שצריך לאומרו מדאמרינן כל האומר ויכולו ערב שבת שני מלאכים וכו'. ואיני יודע מה ענין זה לזה. ונראה לי דהכי יש לשאול אם יחיד אומר ויכולו לאחר התפלה, ואין התשובה לפי ענין השאלה. ומה שנהגו לומר ג' פעמים ויכולו, [בתפלה ו]לאחר התפלה [ועל הכוס], בשוחר טוב יליף לה דג' אשר כתיבי בפרשת ויכולו וג' אשר כתיבי בתחלת פרשת פרה מלמד שכל האומר ג' פעמים ויכולו כפרה לכל עונותיו וכאלו קיים כל התורה. ושמעתי דבמדרש שוחר טוב אמרינן דחייב אדם לומר ויכולו ג' פעמים בשבת אחד אומר בתפלה וכן כתוב בתורתך ויכולו וגו' והשני לאחר התפלה ושלישי על הכוס. ובבית הכנסת לא אמרינן ליה על הכוס משום טורח ציבור, דאפשר [לאורחים] לאומרו בעל פה. וגם ביום טוב שחל להיות בשבת אומר אתה בחרתנו, ולא אמרינן ויכולו, שלא לשנות מסדר המועדות. ויש תפלות שכתוב בהם וכן כתוב בתורתך ויברך אלהים וגו', וליתא, [ד]אם כן העיקר חסר, אלא העיקר כמו שכתוב בסדר רב עמרם וכן כתוב בתורתך ויכולו וגו', וקאי ארישא אתה קדשת לשמך תכלית שמים וארץ וכו' ויכולו השמים והארץ וברכתו מכל הימים ויברך אלהים את יום השביעי. ומיהו בירושלמי משמע שעיקרו של ויכולו נתקן לומר במקום שאין יין, דגרסינן בירושלמי במסכת ברכות [פ"ח ה"א] אמר ר' זעירא מדברי שניהם נלמד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין, פירוש מדבריהם מדבית שמאי ובית הילל, [הוא] דעתיה דר' זעירא [דר' זעירא אמר] מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר למשמע קידושא אמר ר' יוסי [ברבי] נהגו תמן מקום שאין יין שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו ואומר ברכה אחת מעין שבע מגן אבות [בדברו וכו'] וחותם מקדש ישראל [ויום השבת]. ומיהו העם נהגו לומר ויכולו אפי' [במקום שיש יין] שסמכו על האגדה שחייב לומר ג' פעמים ויכולו בשבת. ומיהו אנן לא חתמינן הכי, דהא בריש פרק ב' דביצה [י"ז ע"א] [אמרינן] שבת קדוש[ה] וקיימא. והר"ר שמריה זצ"ל הביא מן הירושלמי דאין מקדשין על הפת אלא על היין. והא דאמרינן [פסחים ק"ו ע"ב] זימנין דהוה חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא הכי מפרש ליה כשהיה רעב היו עורכין לו השלחן לפניו מיד עם הפת ומקדש אחמרא על סמך הריפתא שלפניו וליכא היסח הדעת וזימנין הוה חביב ליה חמרא ולא היה רעב ולא הביאו הפת לפניו ומקדש על סמך חמרא גרידא, ואפילו הכי לא הוי היסח הדעת מה שנטל לפני הקידוש אע"פ שאין פת לפניו, ואת אמרת הנוטל ידיו לא יקדש, ומיהו לעולם הוה מקדש אחמרא ולא אפת, ולא כמו שפסקו הגאונים ופירשו דאפת הוה מקדש. וכן עמא דבר. ושלח הדברים לר"ת, והודה לו. ועוד נראה לי מה שאנו נוהגים לומר מגן אבות בדברו אע"ג דליכא סכנה, שהרי אין אנו מתפללים בשדות, שיש סמך לדבר דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דתענית [פ"ד ה"א] בו ביום העמידו הלכה כרבן גמליאל שאמר תפלת ערבית חובה שסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית ומתפלל בלחש והעמידו הלכה כר' יהושע שאמר תפלת ערבית רשות לירד שליח צבור לפני התיבה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובערב יום כפורים ולומר מעין שבע ברכות ומעין המאורע אבל אינו אומר קדושה שאין השליח צבור אומר קדושה, שגם בחול גם בשבת מתפלל כל אדם בלחישה כדרך יוצר ומנחה שהם חובה. ועתה בדין הוא שהיה לשליח צבור לחזור ולהתפלל כדרך שהתפללו בלחש כאשר הוא דרך לעשות ביוצר ובמנחה לחזור שנית ולהתפלל, אלא להודיע שהלכה דתפלת ערבית רשות, כדפסקינן בגמרא דידן [ברכות כ"ז ע"ב], נהוג שאין מתפלל שליח צבור בקול רם שנית תפלת ערבית, ובלילי שבתות נמי היה לו לעשות כן, אלא דתיקון משום סכנה, ומכל מקום צריך לשנות ולהודיע לכל שהיא רשות, ואומר מעין שבע. ומהירושלמי משמע דלאו משום סכנה איתקן אלא להכירא, [שיותר] יש היכרא בזה ממה שאם לא היה אומר כלו[ם]. ומשום פלוגתא העמידו הלכה ומנהג על דעת שניהם, ולא פליג אגמרא דידן. ובהא מיהו פליג דביום טוב אין צריך לאומרו. ובתשובות מצאתי איי[ד]י שכשחל יום טוב בערב שבת, שאין יחיד מתפלל ויכולו אז, הצריכו לומר ויכולו אחר התפלה, ואע"פ [שבשבת] אומרו גם בתפלה. וגם בירושלמי [פ"ה ה"ב] גרס אמר[ה] בתפלה אומר[ה] על הכוס בשביל לזכות את התינוקות. ואהבדלה [ק]אי, שכן נהגו להשקות את התינוקות בבית הכנסת בהבדלה וגם בקידוש. אב"י העזר"י.
